לא פעם אנו מוצאים את עצמנו מתוסכלים. הסברנו לילד כל כך הרבה פעמים, והוא פשוט לא משתנה.
לא משנה כמה נְלַמֵּד אותו, נשכנע, אולי אפילו נעניש. זה לא תמיד עובד. נקודה.
אז איך משפיעים על ילד? איך גורמים לו לשנות את התנהגותו?
יש פתרון, שאם עושים אותו כמו שצריך, הוא פשוט עובד. אמנם לא תמיד, והתוצאות ממש לא מיידיות, אבל ברוב המקרים הוא יעיל הרבה יותר מהסברים משכנעים.
בפתרון הזה לא צריך לומר כלום לילד, לא צריך להעניש, ואפילו לא להתכונן עם מלאי פרסים.
יודגש: אנחנו לא אומרים שצריך להזניח את השיטות הרגילות. ניתן להשפיע הרבה בכוח הדיבור, לנצל זמנים כמו סעודת שבת כדי להנחיל השקפה נכונה ולחנך לתורה וליראה. גם פרסים ואפילו עונשים יעילים מאד כתוסף לחינוך (וחשוב להדגיש את זה: תוסף ולא עיקר).
אבל הפתרון הבא משפיע בצורה הרבה יותר עמוקה. הוא פשוט משנה את ההתנהגות שלהם בלי שהם שמים לב.
למעשה, הדרך הזו משפיעה לא רק על ילדים, ולא רק על הילדים שלנו. כל אדם יכול להיות מושפע ממנה ולהשתנות – לטובה או חלילה לרעה.
הילד שהשתולל במנין של החזון איש
אחד המתפללים במנין הקבוע שהיה אצל מרן החזון איש זי"ע, הביא באחד הימים את בנו לתפילה.
הילד שהיה שובב, לא הפסיק להשתולל. הוא רץ מצד לצד, קיפץ על הספסלים, דיבר בקול באמצע חזרת הש"ץ והפריע שוב ושוב למתפללים.
אביו של הילד היה נבוך מאד. הוא משך את הילד החוצה, והרעים עליו בקולו מתוך כעס רב.
היתכן, במניין הקדוש של החזון איש לדבר באמצע התפילה?!
לאחר התפילה, אמר מרן החזון איש לאותו יהודי: "דע לך, שלימדת היום את בנך שני דברים: האחד, שאסור לדבר בתפילה. והשני, שמותר לכעוס. את הלימוד הראשון אינני בטוח שהוא הפנים והבין, אך את הלימוד השני אני בטוח שהוא למד היטב".
"ומדוע? כי חז"ל הקדושים אומרים: "גדולה שימושה יותר מלימודה". ל'מעשה רב' יש כח והשפעה יותר מלימוד בפה. כשתלמיד מתבונן בהליכותיו של רבו, הוא מושפע יותר מאשר כשהוא מקשיב לשיעור שלו. ממילא – את מה שהסברת לילד בטוב טעם שאסור להפריע בתפילה, הוא שמע בתורת 'לימוד'. אבל את מה שהוא ראה בעיניים כיצד אביו אינו שולט בכעסו – את זה הוא למד ב'שימוש'. הוא ראה – והפנים – כיצד מותר להתנהג כשכועסים".
קסם ושמו: דוגמא אישית
מדוע באמת דוגמא אישית משפיעה יותר מהסבר מנומק מכל צדדיו?
יש לכך סיבות רבות, נמנה כמה מהם:
א. מעשה הוא מוחשי הרבה יותר בעיניים וקובע רושם בנפש.
ב. במעשה יש יותר אמינות מאשר בדיבור. הנה, המלמד נוהג כך בעצמו, ולא רק מלמד לאחרים למרות שבעצמו לא מתוקן.
ג. בדוגמא אישית מלמדים בצורה עקיפה ולא ישירה. ההשפעה עוברת ללא התנגדות טבעית שמתעוררת לכל אחד כאשר מנסים לחנך אותו.
ד. כשמדובר בדוגמא אישית שלילית, נוסף לכך ה'יצר לב האדם רע מנעוריו', שמקבל גושפנקא לנטייתו הרעה. כי הרי 'ראיתי בעיני שכך נוהגים…'.
הרמב"ם מרחיב על כך, ולא בהקשר של חינוך ילדים בדווקא אלא כהשפעה שיש על האדם מכל אדם, מחבריו, ידידיו ושכניו.
"דרך ברייתו של אדם להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר רעיו וחבריו ונוהג כמנהג אנשי מדינתו, לפיכך צריך אדם להתחבר לצדיקים ולישב אצל החכמים תמיד כדי שילמד ממעשיהם, ויתרחק מן הרשעים ההולכים בחושך כדי שלא ילמד ממעשיהם" (הלכות דעות ו' א').
שלש דרכים להשפיע בלי לומר מילה
נסכם: כאשר רוצים להשפיע על הסביבה, הדרך היעילה ביותר היא פשוט – להתחזק בעצמנו באותו הדבר. זה לא משפיע בצורה מיידית, אבל לאחר תקופה הסובבים אותנו ילמדו מאיתנו ויחקו אותנו אפילו בלי לשים לב. ואם על אדם זר ישנה השפעה כזו, הרי ביתר שאת כאשר מדובר בילדים שלנו.
במקרה שהדבר נדרש בדחיפות, יש ללמד אותו בצורה עקיפה במידת האפשר, על ידי סיפור על מישהו אחר וכדומה.
והכי חשוב: אם ננסה לחנך את הילד או התלמיד בדרכים המקובלות, אך בו בזמן נתנהג בצורה שאינה תואמת את מה שאנו מלמדים אותו – כמעט ואין סיכוי שהמסר שהסברנו בטוב טעם יחלחל, כאשר הילד רואה בעיניו התנהגות הפוכה. להיפך – הוא ילמד מזה (בדרך המשפיעה של דוגמא אישית), שלא צריך לקיים כל מה שלומדים…
בהצלחה רבה!
